עד כמה נפגע אימון הצבור במערכת השפיטה 

בשנה האחרונה התפרסמו בעתונות המסחרית ידיעות על סקרים שמצביעים על ירידה במידת האימון של הצבור במערכת המשפט בכלל וגם בשופטים. בחלק מהפרסומים לא נכללו פרטים על הגופים שבצעו את הסקרים ועל תהליכי הסקר ולכן קשה לדעת איך להתיחס לתוצאות סקרים אלה.
על פי פרסום בעתונות, בכנס שנערך בבניני האומה במלאת שנתיים לכהונתה אמרה נשיאת בית המשפט העליון הגב' בייניש כי מדובר "בהגזמה". לא ברור על סמך מה היא הגיעה למסקנה הזאת ( האם למשל יש לה סקרים משלה שמראים על מגמה אחרת? ) ולכן קשה להתיחס בכובד ראש לאמירה שלה שמדובר בהגזמה בלבד.

נשיאת בית המשפט העליון מאמינה ששר המשפטים, שבא ומצביע על הצורך לשנות דברים במערכת השפיטה, גורם נזק לשלטון החוק. בהקשר זה מענין לציין כי בחודש יולי 2008 פרסם מכון גיאוקרטוגרפיה תוצאות סקר שממנו משתמע כי " רוב גדול בציבור (50% + עד 75% לערך) חושב שכל אחד מהגופים אשר אמונים על הקיום והאכיפה של שלטון החוק בישראל, ועל תרבות השלטון, גורם בדרך פעולתו גם לפגיעה בשלטון החוק " כאשר הגופים הם משטרה, פרקליטות, שר המשפטים ובתי המשפט.

בחודש נובמבר 2008 התפרסמו תוצאות סקר מדד השחיתות שנערך על ידי מכון המחקר "מאגר מוחות" בשיתוף מכללת ספיר בנגב. עיקר הסקר אמנם דן בנושא השחיתות, אך בנוסף הוא מעלה מימצא מאוד מענין:
"אחד הנתונים המשמעותיים ביותר נוגע לדעת הציבור באשר להתנהלות מערכת השיפוט וגורמי אכיפת החוק. רק שליש מהציבור הישראלי סבור כי התנהלותה של מערכת המשפט תקינה, ואף פחות מכך ( 27% ) חושבים
כי התנהלותה של המשטרה תקינה".
שני סקרים שנערכו ע"י שני מכוני סקר מקצועיים הגיעו למסקנות דומות, ומכאן
עולה, כי לדעת רוב הצבור התנהלותה של מערכת השפיטה אינה תקינה והיא אפילו גורמת נזק לשלטון החוק. על נשיאת בית המשפט העליון לקבל את פסק הדין של הצבור ולא לזלזל בו ולטעון שמדובר בהגזמה.

הסקרים אינם מסבירים מדוע אנשים משיבים את התשובות שהשיבו, ולכן קשה לדעת למה התכוונו, אבל ננסה בכל זאת להעריך גורמים והשפעתם:

1. בישראל יש כיום כעשרת אלפים תיקים שפסק הדין מעוכב בהם עד עשר שנים. בהתחשב בכך שהבעיה התחילה לפני אולי כ- 20 שנה ובכל תיק מעורבים מספר אנשים סביר להניח שיש כיום כ- 100,000 אנשים בלתי מרוצים מהתנהלות בלתי ראויה זאת של מערכת השפיטה.
2. בישראל נערכים מידי שנה מספר עשרות אלפי חוזים להשכרת דירות. כל משכיר יודע שאל לו לסמוך על בית המשפט במקרה שהדייר לא ישלם שכר דירה, אפילו שהחוק מאפשר הגנה כזאת, כי בתי המשפט נכשלו בהגנה על משכירי דירות כאשר השוכר אינו משלם שכר דירה ( ובכנסת אפילו מתגלגלת הצעת חוק בענין זה של ח"כ אסתרינה טרטמן ). מצב זה נמשך כבר מספר עשרות שנים וסביר להניח שרבע עד חצי מיליון אנשים נחשפו לכשל הזה של מערכת השפיטה והם אינם מרוצים.
כנראה שמספר האנשים החשופים לכשלים של מערכת השפיטה הוא גדול , ויש לאנשים סיבות טובות מדוע האימון שלהם בבית המשפט הוא בערבון מוגבל.

בנוסף לאמור לעיל נצביע בהמשך על מספר מאפינים שליליים במערכת השפיטה אשר גורמים לצבור תחושה רעה וחוסר אימון ( יש כמובן גם הרבה מאפינים חיוביים במערכת השפיטה, אבל המטרה כאן היא להצביע על מאפינים שיש צורך לתקן ולשפר, משום שלחלקם צמרת מערכת השפיטה בכלל מתכחשת ואינה מכירה באחריות להם ).

נתיחס כאן לשלושה גורמים המשפיעים על אימון הצבור במערכת השפיטה:
א. תוצאת משפטים:
בגלל עומס על בתי המשפט התרחב הנוהג של שופטים במשפטים אזרחיים ללחוץ על בעלי דין להגיע לפשרה. במצב כזה בעל הדין החלש יותר נאלץ להכנע ולוותר על זכויותיו גם אם הוא צודק. הצבור הזה בודאי אינו מרוצה. במשפטים פליליים רבים בגלל עומס על בתי המשפט והפרקליטות התרחב הנוהג של הפרקליטות להגיע לעסקת טיעון ובית המשפט נוהג ביד נדיבה לאשר הסדרי טיעון. הצבור הרחב בודאי אינו מרוצה מתוצאת משפטים כאלה. מתוך דווחי העתונות על עונשים המוטלים על עברינים מתקבל הרושם שאין סולם אחיד של מידת עונש על עבירה מסוימת וכל שופט מגדיר סולם משלו.

ב. התהליך המשפטי:
התהליך המשפטי בישראל אינו מתנהל באופן ראוי במספר אספקטים. דיוני המשפטים נמשכים זמן רב. למשל בשנת 2008 הוגשה תביעת נזיקין נגד הנהלת בתי המשפט ע"י אדם שתבע פיצויי פיטורין ולאחר תום ההליכים המשפטיים שארכו למעלה מ-17 שנים המעביד לא קיים יותר ואין לו ממי לתבוע פיצויים. במשך כל השנים בתי משפט ממנים מומחים בשכר מטעם בית המשפט ללא קריטריונים וכל שופט עושה כראות עיניו. בתי משפט נוהגים לאשר בקשות להאזנות סתר ללא בדיקה יסודית ( בשנת 2007 אושרו 99.2% מבקשות המשטרה ויתכן שאפילו עברנו את צפון קוריאה בענין זה ).
נשיא בית המשפט העליון שהוא בעצם המנכל של מערכת השפיטה משקיע את רוב זמנו בשיפוט בבית המשפט העליון כאשר במערכת שהוא מופקד עליה יש כשלים תפקודיים בסיסיים. לא ידועה בישראל אפילו דוגמא אחת של ארגון גדול שבו המנכל אינו מקדיש את רוב זמנו לטפל בבעיות הארגון שהוא מופקד עליו, ונראה שהנשיא אפילו מקל ראש בתפקידו כאחראי על מערכת השפיטה. למשל במידה רבה הוא אפילו אינו מודע למה שקורה במערכת השפיטה, כי גם אין בה מנגנון להצפת בעיות ( למשל כמו מבקר המדינה ) ולמנגנון של סקר לקוחות ועובדים צמרת מערכת השפיטה מתנגדת. קימת רק נציבות לתלונות על שופטים שמוגבלת על פי חוק ובנוסף ע"י ריסון עצמי בתחום הפעילות שלה. בעיות אלה מצביעות על כך שבעצם מערכת השפיטה מתפקדת בלי אבא ומחזיקה מעמד רק הודות לעובדים במערכת זו, אבל ההנהלה של המערכת אינה עומדת בסטנדרטים של ניהול מודרני של ארגון.

ג. ההתנהלות של צמרת מערכת השפיטה:
ההתנהלות הצבורית של השופטים העליונים כולל הנשיאה בועדה למינוי שופטים אינה הולמת והם רחוקים מלהוות דוגמא צבורית להתנהלות. אי אפשר לשכוח שבמשך שנים הם התנגדו לרישום פרוטוקול כדי להסתיר מהצבור מה שנעשה בועדה, ועם חדירת התקשורת לועדה הוברר, כי הם נותנים יד לנוהל בלתי ראוי של תמיכה/פסילה של מועמד אחד כנגד תמיכה/פסילה של מועמד אחר. למרות שנוהל הבחירה של נשיא בית המשפט העליון הוא בלתי ראוי (דנים במועמד יחיד על פי ותק בלבד ואין כלל דיון בשאלה האם כישוריו תואמים את דרישות התפקיד. כך לא בוחרים אדם לשום משרה בשירות צבורי) נותנים השופטים העליונים יד לנוהל פסול כזה במקום לקום כנגדו, וזאת משום שהוא משמש אינטרסים שלהם. הכי רחוק הרחיק לכת בהתנהלות בלתי ראויה נשיא בית המשפט העליון לשעבר הפרופ' ברק, שהרשה לעצמו להטיל חרם על לשכת עורכי הדין משום שרצו לקיים משוב על השופטים - מעשה עד כדי כך קיצוני עד שבגינו היה ראוי להעביר אותו מתפקידו.

במוסף לציון 35 שנה למלחמת יום כפור פרסם מעריב מוסף מיוחד לענין קבלת החלטות מאז המלחמה. 50 אנשי אקדמיה ( מכל גווני הקשת הפוליטית ומתחומי עיסוק מגוונים ) התבקשו לדרג את 50 ההחלטות הטובות ביותר ו-50 ההחלטות הגרועות ביותר שהתקבלו מאז המלחמה ההיא. רוב הנושאים שהתיחסו אליהם היו בהקשר המדיני ( ההחלטה שזכתה בתואר ההחלטה הטובה ביותר היתה חתימת הסכם השלום עם מצרים ). בנושאי התנהלות מערכת השפיטה מענין לציין שני מימצאים:
א. מינוי הפרופ' דניאל פרידמן נראה אצל חלק כהחלטה לאומית טובה ( מקום 30 מתוך 50 ) ואצל חלק אחר כהחלטה לאומית גרועה (במקום 22 מתוך 50 ).
ב. מינוי הפרופ' ברק לנשיא בית המשפט העליון נראה כהחלטה לאומית גרועה (במקום 47 מתוך 50 ).
חשוב לזכור שמדובר בסקר זה על החלטות לאורך פרק זמן של דור (35 שנה).

ראוי לציין שכיום מקובל בעולם לראות את המנהל של מערכת ארגונית כאחראי לכל הכשלים שלה, ולא קיים מושג כזה של כשל שאין לו אחראי מזוהה. לפיכך נשיא בית המשפט העליון נושא באחריות הצבורית לכל הכשלים של מערכת השפיטה.

כעת נותר לשאול את עצמנו אם אנו מרוצים ונותנים אימון במערכת שפיטה המכילה מאפינים כמו אלה שצוינו לעיל.

תשובת המחבר לשאלה הזאת היא שכרגע לא, אבל אם מערכת השפיטה תתעשת, יש לה פוטנציאל להיות מערכת טובה שניתן לתת בה אימון, ואפילו להיות מערכת לדוגמא. בינתיים החוליים שלה כה מרובים והמנהל שלה לא מכיר בהם בכלל ולא פועל נכון כמנהל, ואינו לוקח אחריות עליהם, ולכן סיכויי ההתאוששות עדיין בסימן שאלה. לפיכך צריך להכות בה עד שתתעשת ותתאושש ( נוסח חוסך שבטו שונא בנו ).

מה שבהחלט לא קביל היום בצבור ( בשונה מהעבר ) הוא התעלמות מבעיות שמועלות. התכחשות לבעיה מתורגמת מידית לאי אימון במערכת. לעומת זאת כאשר הצבור חש שמערכת מקשיבה לו ומנסה לשפר ליקויים וכשלים הוא נותן לה אשראי של אימון לפרק זמן מסוים, כי הוא מודע לקושי להזיז דברים.

כדי להשיב את האימון במערכת השפיטה לרמה שהיתה לפני 20-30 שנה ראוי להקשיב לתלונות הצבור ולהבין אילו בעיות כואבות לו. איך עושים זאת ללא משוב מהלקוחות כנראה אף אחד אינו יודע. הגיע הזמן שנשיאת בית המשפט העליון תכיר בטעות שעשה קודמה בתפקיד כאשר התנגד למשוב השופטים. במינהל המודרני הכלי הטוב ביותר לאבחון מצבו של ארגון הוא משוב של לקוחות ועובדים.